מתוכנן? מקרי? לא זה ולא זה, אלא הריון ספונטני. די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. קסם של ממש
מאת ישראל קליוסטרו
מעטים העזו לשאול את השאלה הכאילו-חטטנית הזאת, "תגיד, תכננתם את זה?" התשובה הייתה ברורה לנו באמת – הריון ספונטני. אני חולם כבר שנים על ילד נוסף, ורצוי ילדה. לדעתי אמרתי את זה בקול, לא רק לעצמי, ואפילו ברגעים ובמקומות הלא נכונים.
החיים עיכבו אותי בכוח, הנסיבות מנעו ממני אפילו לנסות לממש את החלום, הייתי נעול במעגל נישואיי הקודמים, משלם ב"מזומן הווה" על פנטזיות העבר. אני מניח שחלק גדול מהזמן הייתי כעוס, לרגעים אני מבין שכעסתי רק עליי, למרות שרוב הזמן היה לי נוח יותר לכעוס מסביב…
>>> בואו לדבר על הורות גם בפייסבוק שלנו
היום, עם הזמן שחלף, אני יודע שאני לא אבא צעיר, אני מברך על כך, על העיכוב, מאמין שוב באמירה "כל עכבה לטובה". זה באמת עניין של זוגיות, ההורות הזאת המיוחלת, והזוגיות הזאת הגיעה בסופו של יום, יום ארוך ומעייף.
די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. ברגע אחד חלמתי אותה, בבירור על הספה בסלון, הזייה של סוף היום.
לא יכולתי להסביר מה מושך אותי דווקא לפורטוגל
הכוח שהפעילו עליי החיים מנע ממני לצאת מהארץ 12 שנים (למרות שפה ושם התפלחתי לעבודה מרתקת בחו"ל). ואז, כשהתאפשר לי, התעקשתי על פורטוגל.
זוגתי ואני רבים רק על נושא אחד, וגם זה לעיתים נדירות: חופשות קצרות ומתוכננות. קצת רבנו על פורטוגל, בעיקר כי לא יכולתי להסביר מה מושך אותי לשם, בעקשנות וללא סיבה נראית לעין, מכל העולם, פורטוגל.
הסיכויים הסטטיסטיים היו די נגדנו. פגשנו בעניין אחר מומחה גדול, נדמה לי שהוא דיבר על שישה אחוזים בגיל הזה, לא משהו להאמין בו במיוחד. אבל חודש וחצי אחר כך נוצרה מעצמה התעברות, בלי שנדע שאולי לשם כך נסענו עד לפורטוגל.
עשינו את ליהי בפורטוגל (או בטבריה, כפי שטוענת זוגתי בעקשנות). בכל ליבי אני מאמין שההתהוות שלה נוצרה בין הסדינים הפרועים במלון מהמאה ה18 בקצה הנידח של פורטוגל. תמיד היא תוכל לחזור לשם אם תרצה, לנסות לחוות קצת ממה שהיה לנו סביב התהוותה.
ליהי שלנו, Made in Portugal?
למשל, קצת לא הגיוני לצאת בחוץ לארץ לאותה מסעדה במשך שלושה ימים רצופים, למרות שבערב השלישי ניסינו מסעדת דייגים על החוף, התבאסנו וחזרנו לקינוח במסעדה הביתית המופלאה ליד המלון, ממש במרחק הליכה. גם בארץ אנחנו ממעטים להתרחק מהבית, אין באמת בשביל מה.
נסענו הרבה שעות בנופים מוכרים, עצרנו בדרכים, סיפור אהבה פשוט בלי שום זיקוקים מיותרים. כל מה שקרה שם מרגיש כרגע כמו חלום עם מוזיקה מסרטים של וים וונדרס ("פאריס, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", "עד סוף העולם"), אחד על אחד, אבל מהר.
אחר כך הבנו שהנה, היא באה. זה עבר מהר, ההמתנה הזאת בחדר של הרופא, בתור עם עשרות נשים הרות, המעבר מאישור גנטי אחד לשני, כל התהליך שונה היום. גם לפני 14 שנה ראיתי סריקת מערכות, פעם פעם אחת הספיקה בשביל לדעת כאילו הכל.
* * *
נולדה לנו בת, לפעמים אני מתבלבל ומספר שנולדה לי בת. זה בסדר, גם זוגתי מאוהבת בה עד כלות. היא קטנה ומתוקה, יש רגעים שנדמה לי שמדובר בבובה, כזאת כמו שאני זוכר מילדותי. וכן, החברות שלה צדקו, גברים מפחדים להחזיק ביד את הדבר הקטן והשביר הזה, אני לא.
מי אוהבת את אבא?
כבר עם הולדת בני בכורי הבנתי שהניסיון שצברתי בגידול חיות מכל הסוגים עומד לזכותי ברגע האמת. ישבנו, גרושתי ואני, בחדר פרטי באיכילוב, אחות גלגלה פנימה עגלה עם תינוק ובקבוק בלי שום ספר הדרכה ונעלמה לענייניה. תפסתי אותו ביד אחת (פג), בשנייה לקחתי את הבקבוק ותקעתי לתוך הפה, וזה עבד, כולנו חיות בעצם.
* * *
הכל התהפך, השעון, הימים, הלילות היחסים עם הסביבה, לדעתי אפילו בבנק יותר נחמדים אלינו. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים בפייסבוק שלי כמו על התמונות שלה, כאילו כל העולם מפרגן לעובדה שהתרבנו ולעובדת היותה מקסימה וקטנה. אנשים מתגלים כנחמדים ורגישים מסביב, יש סיבה לאופטימיות זהירה.
בטור הבא: היא באה "משם", קסם אמיתי
מתוכנן? מקרי? לא זה ולא זה, אלא הריון ספונטני. די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. קסם של ממש.
מעטים העזו לשאול את השאלה הכאילו-חטטנית הזאת, "תגיד, תכננתם את זה?" התשובה הייתה ברורה לנו באמת – הריון ספונטני. אני חולם כבר שנים על ילד נוסף, ורצוי ילדה. לדעתי אמרתי את זה בקול, לא רק לעצמי, ואפילו ברגעים ובמקומות הלא נכונים.
החיים עיכבו אותי בכוח, הנסיבות מנעו ממני אפילו לנסות לממש את החלום, הייתי נעול במעגל נישואיי הקודמים, משלם ב"מזומן הווה" על פנטזיות העבר. אני מניח שחלק גדול מהזמן הייתי כעוס, לרגעים אני מבין שכעסתי רק עליי, למרות שרוב הזמן היה לי נוח יותר לכעוס מסביב…
היום, עם הזמן שחלף, אני יודע שאני לא אבא צעיר, אני מברך על כך, על העיכוב, מאמין שוב באמירה "כל עכבה לטובה". זה באמת עניין של זוגיות, ההורות הזאת המיוחלת, והזוגיות הזאת הגיעה בסופו של יום, יום ארוך ומעייף.
די מהתחלה זה היה באוויר. "הִתרבות", העזתי לקרוא לזה. היא חייכה כאילו שזה לא באמת יקרה, בכל מקרה זה לא היה חומר גלם לדאגות. זאת הייתה אפשרות שיבוא זמנה, והוא הגיע. ברגע אחד חלמתי אותה, בבירור על הספה בסלון, הזייה של סוף היום.
לא יכולתי להסביר מה מושך אותי דווקא לפורטוגל
הכוח שהפעילו עליי החיים מנע ממני לצאת מהארץ 12 שנים (למרות שפה ושם התפלחתי לעבודה מרתקת בחו"ל). ואז, כשהתאפשר לי, התעקשתי על פורטוגל.
זוגתי ואני רבים רק על נושא אחד, וגם זה לעיתים נדירות: חופשות קצרות ומתוכננות. קצת רבנו על פורטוגל, בעיקר כי לא יכולתי להסביר מה מושך אותי לשם, בעקשנות וללא סיבה נראית לעין, מכל העולם, פורטוגל.
הסיכויים הסטטיסטיים היו די נגדנו. פגשנו בעניין אחר מומחה גדול, נדמה לי שהוא דיבר על שישה אחוזים בגיל הזה, לא משהו להאמין בו במיוחד. אבל חודש וחצי אחר כך נוצרה מעצמה התעברות, בלי שנדע שאולי לשם כך נסענו עד לפורטוגל.
עשינו את ליהי בפורטוגל (או בטבריה, כפי שטוענת זוגתי בעקשנות). בכל ליבי אני מאמין שההתהוות שלה נוצרה בין הסדינים הפרועים במלון מהמאה ה18 בקצה הנידח של פורטוגל. תמיד היא תוכל לחזור לשם אם תרצה, לנסות לחוות קצת ממה שהיה לנו סביב התהוותה.
ליהי שלנו, Made in Portugal?
למשל, קצת לא הגיוני לצאת בחוץ לארץ לאותה מסעדה במשך שלושה ימים רצופים, למרות שבערב השלישי ניסינו מסעדת דייגים על החוף, התבאסנו וחזרנו לקינוח במסעדה הביתית המופלאה ליד המלון, ממש במרחק הליכה. גם בארץ אנחנו ממעטים להתרחק מהבית, אין באמת בשביל מה.
נסענו הרבה שעות בנופים מוכרים, עצרנו בדרכים, סיפור אהבה פשוט בלי שום זיקוקים מיותרים. כל מה שקרה שם מרגיש כרגע כמו חלום עם מוזיקה מסרטים של וים וונדרס ("פאריס, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין", "עד סוף העולם"), אחד על אחד, אבל מהר.
אחר כך הבנו שהנה, היא באה. זה עבר מהר, ההמתנה הזאת בחדר של הרופא, בתור עם עשרות נשים הרות, המעבר מאישור גנטי אחד לשני, כל התהליך שונה היום. גם לפני 14 שנה ראיתי סריקת מערכות, פעם פעם אחת הספיקה בשביל לדעת כאילו הכל.
* * *
נולדה לנו בת, לפעמים אני מתבלבל ומספר שנולדה לי בת. זה בסדר, גם זוגתי מאוהבת בה עד כלות. היא קטנה ומתוקה, יש רגעים שנדמה לי שמדובר בבובה, כזאת כמו שאני זוכר מילדותי. וכן, החברות שלה צדקו, גברים מפחדים להחזיק ביד את הדבר הקטן והשביר הזה, אני לא.
מי אוהבת את אבא?
כבר עם הולדת בני בכורי הבנתי שהניסיון שצברתי בגידול חיות מכל הסוגים עומד לזכותי ברגע האמת. ישבנו, גרושתי ואני, בחדר פרטי באיכילוב, אחות גלגלה פנימה עגלה עם תינוק ובקבוק בלי שום ספר הדרכה ונעלמה לענייניה. תפסתי אותו ביד אחת (פג), בשנייה לקחתי את הבקבוק ותקעתי לתוך הפה, וזה עבד, כולנו חיות בעצם.
* * *
הכל התהפך, השעון, הימים, הלילות היחסים עם הסביבה, לדעתי אפילו בבנק יותר נחמדים אלינו. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים בפייסבוק שלי כמו על התמונות שלה, כאילו כל העולם מפרגן לעובדה שהתרבנו ולעובדת היותה מקסימה וקטנה. אנשים מתגלים כנחמדים ורגישים מסביב, יש סיבה לאופטימיות זהירה.
בטור הבא: היא באה "משם", קסם אמיתי
פורסם בתאריך 17 בדצמבר 2011 במגפון
קשה, קשה לשמור על חרם צרכנים מול תחבולות רשתות השיווק, קשה אבל אפשרי.
