אמנות הבריחה – חדר בריחה ללא גבולות במוזיאון ישראל ירושלים

מאת: קליוסטרו ומעין רוגל

פשוט בואו…

ומי שלא יכול לבוא לירושלים,

מוזמן לחדר המסתור של הקוסם ברעננה, חדר בריחה מכושף.

מודעות פרסומת

אמא

אמא שלי מתה.
אמא שלי מתה לפני 13 שנים.

צעירה הייתה במותה.

הימים היו קשים במיוחד, מותה, גירושים קשים, מצוקה כספית. מעטים ידעו את האמת.

פחות ממעטים עזרו באמת. כולל קרובים. על הנייר.

אבא שלי יבדל"א היה ונשאר מסוכסך אתה גם אחרי מותה. באותה עוצמה. עד היום. אפילו יותר משהוא מסוכסך עם עצמו.

הפחדים שהיו לי בתקופה ההיא היו 'להישאר הומלס' וש'המשפחה תתפרק'.

והיום זה בעצם קרה (ע).

לראשונה מעולם היינו באזכרה לזכרה (ערב יום השואה , כל כך קל לזכור) רק טל ואני.

שיא האינטימיות עם המצבה, עם הזכרון.

טל לא פגשה אותה בעצמה. רק דרכי, דרך מי שאני. ואין ספק שהחלקים האהובים עלי בעצמי הם אלו שהיא משתקפת בהם.

אלו היו רגעים קסומים, יחס נטו, אמיתי. מהאזכרות שאזכור.

זאת גרעיניות בעיני,

שם בעצם הגרעין והלב האמיתי של היחס.

אבא שלי, כל מיני עניינים

%d7%90%d7%91%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99

אבא שלי כל מיני עניינים לי אתו, יבדל לחיים ארוכים.

אוקסמן אמיתי זה, איש השור פרקסלנס.

 

כמה דברים לימדני אבי:

אצלהם היו אוכלים קודם את המרק כיוון שאם יהיה פוגרום עם הבשר אפשר לברוח..

ככה היינו שומעים בארוחות הערב, לפעמים לפני המרק, תמיד היה בשר על השולחן.

 

כמה פתגמים לימדני אבי:

בלול, תרנגולת שמראה סימני חולשה כל שאר התרנגולת ינקרו אותה למוות.

בתכלס אפשר לנקות ממזרים בכסף .

לא מתים כל כך מהר.

 

תמונה אחת, 4 טקסטים, תשע שנים, אהבה אחת.

ככל שהשנים נוקפות, אני פחות זקוק ל'אהבת הקהל', למחיאות הכפיים. יש לי את זה בבית.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

חלפו  תשע שנים, את כל השיאים היא שברה, ועדיין שוברת, יודעת לזגזג את ציר הזמן, בכדי לאפשר לנו קצת יותר זמן.

לרוב אין לי זמן להסתכל מעבר לכתף שלי, לאחרונה הצצתי,

דרך יפה עברנו, או בלשון העם, 'חתיכת דרך', ביס טעים במיוחד מהחיים.

כל הטקסטים להלן פורסמו בערוץ יחסים ynet  בעריכת שרית פרקול.

 

טקסט 1
היא כל הזמן אומרת, לא מסתירה כלום, לא את הדמעה, לא את חוסר האמונה, לא את הקבלה, לא את התשוקה, לא את החיבוק. היא לימדה אותי ששקרים גדלים בחושך ומתים באור

היא קיבלה אותי מהתחלה כמו שאני, ולא האמינה לאף מילה.

היא לא רק לא מאמינה לי, היא גם לא מאמינה לעצמה, לא מאמינה לחברים מסביב, רק מקשיבה ללב.

היא מבקשת רק "לאט". כל הזמן היא מבקשת לאט, פתאום יותר, ואז יותר לאט, ופתאום היא ביקשה "עוד".

דווקא לא התבלבלתי מול זה, מלבד הרגעים שבהם אני הולך לאיבוד – באותם רגעים אני גם "לאט" וגם "עוד".

היא תמיד שולחת סמס לפני שמתקשרת, נזהרת שלא "להפריע". בעיניי היא פשוט רואה בבירור – אותי.

כבר בפגישה הראשונה היא בכתה, פתאום במבט מקרוב ראיתי דמעה קטנה בקצה העין. לרגע ניסיתי לעצור אותה, ואז נזכרתי שזה בסדר, הלוואי שאני הייתי יכול (אולי גם אני יכול, אדע רק כשיגמר ה"לאט").

אין לי מושג מה היה המקור של הדמעה, אני מניח שזה הפחד שאולי היא בכלל רק חולמת. לא נבהלתי. הרי גם אני מרגיש שאולי זה רק חלום.

היא כן מקשיבה למה שהיא מרגישה

היא לא מאמינה, לפחות לא למראה עיניה. היא כן מקשיבה למה שהיא מרגישה. איך אפשר לא להאמין, להקשיב ולהרגיש באותו הזמן? היא יכולה.

היא כל הזמן אומרת, לא מסתירה כלום, לא את הדמעה, לא את חוסר האמונה, לא את הקבלה, לא את התשוקה, לא את החיבוק המדהים.

ואחר כך ניסינו לספור כל מיני דברים, זמן, למשל, שתיקות, שעות של אהבה, נגיעות מחשמלות, מבטים עמוקים, אפילו ימים שלמים. איך מודדים את כל החוויה הזאת? אפילו מילים לא יכולות להיות קנה מידה, בטח לא מידה מדויקת.

היא סימנה לי גבול פעמיים, כשרציתי כבר להביא איתי נעלי בית שלא יהיה לי קר על המרפסת של הכוכבים. והיה עוד משהו שהיא ביקשה שלא אספר.

היא לא נבוכה ממני, למרות שהודתה ששם בחושך היא מסמיקה לפעמים, בערבוב, בנשיפות הקטנות באוזן, בלחישות המרטיטות (היא שוכחת שאני רואה גם בחושך, במיוחד גוונים של ורוד אדמדם).

היא נותנת לי את כל הזמן הפנוי שלה

היא גילתה לי שהשעות הארוכות האלה איתנו מתחת לשמיכה הן התחביב העיקרי שלה עכשיו. חוץ מזה היא אוהבת לרכוב על אופניים, לקרוא ספרים, משחקי קופסה. היא הסבירה לי שתחביב זה מה שאתה אוהב לעשות בזמן הפנוי שלך. היא נותנת לי את כל הזמן הפנוי שלה.

היא הודתה שפעם כבר התחתנה אחרי שבועיים, היא לא חושבת שזו היתה טעות. היא החזיקה מעמד יותר מעשר שנים, יותר ממני.

היא מדהימה אותי בכל פעם מחדש, מכל הזוויות, כל הפנים האלה שמתגלות, בין האור לצל, החיוך שמגיע מהקוטב הצפוני ועד עמקי ליבי.

היא מלמדת אותי לאהוב אפילו את עצמי, גם בעירום מלא.

היא גרמה לי לחשוב לרגע שאני אריה, מלך האריות, היא מוציאה ממני קולות שלא שמעתי מעולם. היא מדברת בהרבה שפות שאפילו היא שמחה לגלות.

היא גילתה מיד את קצות הפנטזיות שלי, היא מדגדגת אותן, אחת אחת. היא יודעת עלי.

היא עדינה כל כך, דווקא בגלל שהיא מתפרעת. בכלל אין הגדרה פיזיקלית לזה, זה כמו נגיעה של נוירון בשדה מגנטי פלוס אינסוף, כפול הרגישות שלה.

היא לוהטת, אבל אין מד טמפרטורה שמכיל את השנתות הנכונות שיוכלו למדוד אותה.

היא יודעת לא לשאול וכן לשאול בוזמנית, ועוד את הכל. היא מתעניינת. בי.

היא לימדה אותי ששקרים גדלים בחושך ומתים באור. היא שולטת על התאורה בחייה. הראיתי לה את העמעם שלי, היא החלישה את האור, או אולי הגבירה, לא זוכר.

היא מספיקה המון דברים בזמן שאנחנו לא יחד. הרבה יותר ממני. היא גם מספיקה המון ממני כשאנחנו יחד.

היא לא נראית היא, היא נראית בכל פעם אחרת. אם פגשת אותה, ואפילו שמת לב שזאת היא, היא תפתיע אותך בפעם הבאה. היא הכי מפתיעה שהכרתי.

היא שלי, כך אמרה.

 

טקסט 2

היא גורמת לי להרגיש שהיא שלי, כל הזמן
יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו – בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות. טור אהבה

יש בה את כל הברכה, כל מה שאדם צריך בשביל להיות איש, והיא שלי. ככה היא אומרת לי: "אני שלך", היא מחייכת את זה בשיא הטבעיות, הפשטות והנפלאוּת שיש בחיים. היא גורמת לי להרגיש את היותה שלי כל הזמן, ברצף, בשקט נפלא.יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו – בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות, כזאת שקורית פעם בהמון גלגולים.

חגגנו שנתיים במשך שלושה ימים קסומים, בלי לצאת מהבית. צעדנו רק לשוק לקנות מצרכים טריים, הכל לאט ובנחת כמו שצריך, הרבה אהבה איטית ומחבקת, בדיוק כמו זאת שחלמתי ,אפילו קצת יותר. הזמן שלנו זה הסילבסטר, הנשיקה הראשונה סומנה ממש במקרה סביב חצות הלילה שבין שנה אחת לזאת שאחריה, כל זה ועוד קרה לפני שנתיים, כשהכרנו. במקרה או שלא היא האדם הראשון שהכיר אותי כלא מעשן. הפסקתי לעשן שבועיים לפני שהכרנו, כל מי שהכיר אותי מגיל 16 עד היום הכיר מעשן בשרשרת. לה יצא להכיר את האיש שמאחורי העשן, אותי.

שנתיים זה הרבה או המון?

השנתיים האלה נינוחות מאין כמותן, הן הכי חולפות בנעימים שהיו לי. אני לא מתבייש להגיד את זה ברור ובקול, היא עושה לי את זה, במובן הכי פשוט והכי רחב שיש. הדרך שלה לעורר אותי זה ממזריות בעיניים, היא מסתכלת עלי עם החיוך הזה בקצה השפתיים, הצחוק הקטן הזה שהיא לא מצליחה לכבוש. זה כמו יריית המזניק במרוץ אל האושר, מתחילים סיבוב נוסף, מקצה אל הצחוק ובחזרה, היא פשוט מזמינה אותי שוב ושוב אל האבסורד הנהדר כל כך.

אני אוהב לחגוג איתה את החיים, ממש כמו בסרטים צועניים, שמחה אמיתית ורועשת, אבל גם עדינה ומופנמת, בלי זהירות ועם כל הלב. לפעמים אני אפילו שומע אותה רוקדת לכבודי.

במקצוע שלה היא מתעסקת בדברים שגודלם נמדד במיקרונים, בהכי קטן שאפשר לראות, היא מסוגלת לעשות חור בדופן של משהו מתחת למיקרוסקופ, ובמקביל היא מסוגלת לראות את האופק מקצה לקצה, מבלי לפקשש אף שקיעה או ירח באמצע היום.

מאז שאני איתה אני כותב אחרת, פחות ממהר, פחות רוצה כבר להגיע. היא מבינה לליבי, המשפט הזה כל כך תפור עליה, היא מסוגלת לקחת את הרגישות שאני מציע ולהפוך אותה גם לתובנות, כאלה שיאפשרו לנו להמשיך ולאהוב באומץ ולעומק. "הלב פחדן מטבעו", היא אוהבת למלמל לפעמים, ממלמלת ומחבקת.

תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה

היא מכירה כל כאב בגוף שלי, מציירת מפה של כל הנקודות שכואבות, באמת מכירה אותן ובהן, לא מתווכחת על שום כאב, "כאב זה כאב" לא משנה למה או ממה הוא נגרם. תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה, והיא אפילו מבינה בתרופות ובתופעות לוואי.

אנחנו לא צריכים כלום, רק זו את זה, גילינו שאנחנו יכולים להיות ביחד בבית בלי לצאת ימים שלמים, המרווח הזה שאנחנו יוצרים הוא בדיוק בין להתקרב ולבין לדחות, כמו שני מגנטים שנמשכים כל הזמן, מתמגנטים.

למה לנו לצאת מהבית? אנחנו הולכים לעיתים נדירות לאירועים כאלה או אחרים, רק כאלה שאין ברירה ואי אפשר לחמוק מהם, יש לנו אפילו תחפושת נהדרת של אנשים מהוגנים, חזות של זוג מקסים, אבל אף אחד לא יודע שלא משנה איפה שנהיה, ולא משנה מה מתרחש מסביב (בינינו, מה כבר מתרחש בדרך כלל מסביב?) תמיד נהיה ביחד, נרקום מזימות, מסתקרנים מחדש זו מזה, מתלחששים, מצחקקים כמו זוג ילדים מאוהבים. החברים שלנו מתלוננים שאין מה להזמין אותנו, שבין כה וכה אנחנו מסתגרים ביחד בפרהסיה.

בדרך כלל היא מתגלגלת מצחוק, בעצם זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, לגלגל אותה מצחוק, לדגדג לה את המחשבות האלה שמביאות צחוק גדול ועמוק.

היא נכוותה ברותחין, אבל לא מסתפקת בפושרים

היא באש ובמים, היא עומדת אתי מול הכל, מול כל המפלצות, מול כל הזריחות והשקיעות שהחיים האלה מציעים. היא לא מפחדת להסתכל לאש בעיניים, אפילו לגעת בה לרגע. היא נכוותה ברותחין, ולמרות זאת היא לא מסתפקת בפושרים.

היא מזכירה לי לצחוק, בלי מילים, עם חיוך כזה שאני מסוגל לראות אפילו בחושך, מרחוק ובלי משקפיים. לפעמים אני אוהב להסתכל עליה בחושך, מתפשטת או מתלבשת, לעצמה. נדמה לי שהיא מרגישה אותי שם, מסתכל עליה מחויכת, היא בטח שומעת את החיוך שלי.

היא שייכת לצד השפוי של החיים, היא נולדה שם גדלה והתחנכה שם. כן, פעם עוד היו מתחנכים בשביל להיות אנשים, "מענטשים", בני אדם מהמין שהיא שייכת אליו, זה מין מכלול של הגינות ויושרה, בשילוב אכפתיות חלוציות ואפילו ציונות, מהסוג הישן שלא מתיימר לשנות את כל העולם.

אפשר לחזור אליה ממסעות, היא מחכה ערנית ומלאת חיוּת, מחכה שתספר, מחכה להקשיב, יודעת להשתתף ולשתף, היא שותפה מהסוג שאפשר רק לחלום עליו, שותפה אמיתית של 100 אחוז, כל אחד אחראי על כל מאת האחוזים האפשריים.

היא אחלה פרטנרית למסעות מכל סוג שהוא. היא לא מפחדת מהלא ידוע, הרי היא הלא ידוע בעצמה. היא סלחה לעצמה, מראש מההתחלה, מה שהופך אותה לסבלנית כלפי עצמה, נינוחה על באמת.

אנחנו מתאהבים בגלים, בכל סיבוב או מדרגה הגל שוטף יותר, הגל מעיף יותר גבוה, יותר מהפעם הקודמת, יותר ממה שציפית, ובעיקר יותר ממך. כדרכה של האהבה היא באמת חזקה מאיתנו, חזקה בטוב.

איתה אני מוכן לייבש ביצות, להילחם באנגלים, לצוד נמרים, להילחם בפחדים ברוע ובניכור, להמר, לסכן ולהעז, להצליח להיכשל ולנסות שוב.

רק איתה.

 

טקסט 3

כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון הפוך
הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. הזמן רק מחזק את ההרגשה שזאת באמת היא. הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד….

מידי חודש אנחנו בודקים את השאלה הרצינית להחריד: "זה רציני?" האם הקשר שלנו רציני? וכבר ענינו לעצמנו כמה פעמים על השאלה. בדרך כלל אנחנו מתגלגלים מצחוק מהתשובה.כן, הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. לא קרה שכתבתי שני טורים על אותה מערכת יחסים, למעט מקרים בהם היתה התאהבות ופרידה.

הזמן רק מחזק את ההרגשה הזאת, שזה באמת. שזאת באמת, היא. אותו הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד….

יש מפגשים שהזמן שלהם מוגבל מראש, החל מסטוצים ששני הצדדים המעורבים בהם חיים על זמן שאול ידוע ומוקצב, דרך התאהבות ללילה אחד, "אהוב אותי הלילה", ועד לנצח הנצחים בכבודו ובעצמו.

בסיפור שלנו השאלה נשאלת אחרת: כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, התאהבנו?

 

בפעמים ההן זה כנראה היה נמהר, לא בזמן

הפעם זה מרגיש שונה, אחרת. כן, זה נכון, כבר אמרתי את זה לעצמי ולסביבה כבר בעבר, אבל אז זה כנראה היה נמהר, לא בזמן. לפעמים זה היה סתם לא נכון.

 

הפעם זה אחרת כי אין לי זמן. כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון מסתובב הפוך (לו ריד). עכשיו זה הזמן שלה, השקט עוטף כל שנייה ושנייה באריזה נפרדת, עצמאית. לפעמים הוא אורז דקות מקסימות של חיבור אלוהי. בקשר הזה אנחנו אף פעם לא מיהרנו, אף פעם לא איחרנו, תמיד הגענו בזמן. אולי גם כי לא הלכנו הרבה מהבית, ובבית יש לנו את כל הזמן שבעולם.

יצא שבחודש הראשון לא פגשנו בכלום, בכלל לא בזבזנו זמן על כלום, שהוא מיותר. בתחילת קשר איני אוהב ללכת רחוק מהבית, לא משנה איזה בית. יש כל כך הרבה מה לעשות יחד, בבית, שכל התרחקות מהשקט נתפסת בעיניי כבזבוז. אנחנו פשוט נצמדים ומתרכזים בפעימות הלב, או הנשימות, בסערת הרוחות. נשארנו בבית, רק נגענו וניגנו יחד על המיתר הזה, שאין לו סוף. האינטימיות שלנו היא הדבר הכי אינטימי שקרה לי בימי חיי. הכי פשוט, ישיר, נוגע, מרגש, נעים, בטוח. אינטימיות לשמה.

זכינו בהגרלה הכי גדולה של החיים

השקט הזה מלווה אותנו, החיבוק הזה לוהט, החיוכים החוזרים ונשנים, כולם שלנו. ככה, זכינו, בהגרלה של החיים הכי גדולה והכי זכינו. סבתא שלי התעקשה שוב ושוב שמי שאין לו מזל בהימורים יש לו מזל באהבה. נראה שצדקה. כבר מזמן, אולי בעצם מעולם, לא זכיתי בשום הגרלה. אני בכלל לא מנסה. הפנטזיות שלי לא קשורות לעושר, רק לעיתים נדירות, וגם אז העושר שימושי, בעיקר כקונה זמן וחופש.

 

יש לה את הנתינה הכי רגועה שפגשתי, משהו שמסוגל לקבל ולתת ללא הפוגה, בקצב נכון ונעים, בנוחות שהופכת לנינוחות. הזכרונות הטריים שלנו נראים כמו צחוק מתגלגל בתוך חיבוק קרוב, כמו ליטוף פנים עדין, כמו נשיפה קלה באוזן. אנחנו הולכים לאיבוד בקלי קלות, יש לנו סימנים מוסכמים שמיד גורמים לנו מצב היפנוטי מופלא, בו פתאום בשנייה שנינו גרים באותה קונכייה.

וזר הפחדים, אסופה של שנים רבות, כל אחד והזר שלו, שאסף במהלך הנסיונות הקודמים, הכושלים. אספנו את כל הפחדים וחיברנו אותם לכדי זר אחד משותף, שמנו אותו בסלון הווירטואלי שלנו, נתנו לו מקום, קצת מים, עכשיו אנחנו מחכים שינבל כבר. ככל שהזמן חולף, הוא לוקח איתו בדרך עוד קצת פחד.

אנחנו הכי אוהבים לתכנן, לצחוק ולתכנן. אנחנו לא שוכחים את חוק מרפי, את העובדה שתמיד יקרה מה שיזיז את התוכנית ממקומה. הגמישות שלנו הדדית, אנחנו יודעים להתנועע באלסטיות לכל הכיוונים.

 

מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן

את המפגש שלנו לא תכננו, לא יכולנו אפילו לחלום. מזל שאספתי כוח לחזר. מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן. אפילו שהחיזור היה וירטואלי, הוא נעשה בהתמדה ובעקשנות. לא ידעתי כמה רחוק נלך ונחבק. הכי רחוק, הכי נחבק.

היא מבקשת שלא אגיד רק שני דברים: שהיא "מוציאה ממני את הטוב" ושהיא "אשת חיל". בעניין הטוב, היא מסבירה (פניה יפים) שזה עניין של לקיחת אחריות, על הטוב, על עצמך.

בעניין "אשת חיל" היא הכי מוכנה לנהל את כל ה"קרב" הזה מול הכלים שאינם נגמרים, הכביסה ששוב ושוב נערמת. היא מצביאה ענקית במאבק הבלתי נגמר באבק, מנצחת בכל סיבוב מבלי להזיע, מבלי לצוות או לתת פקודה, אפילו לא לעצמה. מבלי להתעייף, להיפגע, לכעוס להתבאס. ככה, ברגילוּת של הדברים, כש"מוכרחים" פשוט עושים.

איך אוכל להגיד אותה במדויק? שמעוררת היא בי את השמחה, מביאה את הקלות והנסבלות של המציאות בתור חיוך, ועל זה נאמר "אהבת חיי". היא מביאה תזכורת נהדרת לאהבה של החיים שלי, אלה שאני אוהב. היא מעוררת בי את כל המילים, לפעמים היא השתיקה והשקט, היא תמיד הצחוק. הצחוק שלה שמתגלגל, הצחוק שלי שמתגלגל איתה. אנחנו מרבים לצחוק, במיוחד היא, מצחיקה בלי להניד עפעף, בלי לכוון או להתכוון, ככה בתפישת עולם שלה, היא בוחרת בזווית המצחיקה.

בכל פעם שהיא מחייכת אני מתרגש מבפנים. מתרגש במקום הזה בתוכי ששייך לה, ורק לה. מין הטבעה של החיוך שלה, בטעם של עוד.

אנחנו מדברים, כאלה שיחות שאומרים ומקשיבים. אמרתי לה שקראתי פעם, בעבר, באיזה פרסומת או מאמר בעיתון, שהיה איש אחד שאמר שאם הוא יראה אשה שלא מסתכלת במראה כשהיא חולפת על פניה – איתה הוא ירצה להתחתן. היא ענתה לי "אז הוא יהיה נשוי לאשה לא אמיתית". וכל זה קרה כשחלפנו על מראה וראיתי איך היא עוצרת לרגע, מסתכלת, מחייכת לעצמה. אוף, איזה כיף.

דווקא העובדה שאני קוסם, שכביכול יודע "לקרוא מחשבות", מאפשרת לי להיות זהיר בכל מה שקשור ל"ניסים אמיתיים", קסמים באמת, לא סתם טריקים. כשקורה לי "נס" אני בדרך כלל שומר על קור רוח אמיתי, כאילו שאני בכלל בהופעה על במה ויש קהל שרואה איתי את הבלתי אפשרי מתרחש אל מול עינינו.

 

אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי"

כן! לכל הספקנים, אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי", רק שהוא לא שייך לקוסמים הרגילים, הוא שייך לכל מי שמוכן להאמין, למשל באהבה ("האם יש קסם אמיתי?" זאת ואריאציה על השאלה "האם יש אהבה אמיתית?")

זה קרה אחרי חודשיים של מפגשים יומיומיים ושינה הדוקה יחד ערב ערב. רק אז התחלנו לדבר. היא סיפרה לי שהיא גרה פעם ברח' לסין בתל אביב, זה היה בסוף שנות ה-80. חייכתי במין שקט כזה, ובקול עמוק של קוסם לחשתי: "את גרת במספר 14 קומה שנייה, בדירה עם מטבח מכוער ודלתות זכוכית גדולות בין הסלון למרפסת".

היא נדהמה מהתיאור המדויק. "כן", היא אמרה, "שכרתי את הדירה אחרי שהבחורה שגרה בה עזבה כדי להתחתן עם אהובה".

שוב חייכתי. "כן, היא עזבה בכדי להתחתן איתי. זאת היתה גרושתי שתחיה, את עברת לגור במקומה באותה דירה, היינו קרובים להיפגש".

לא באמת יכול להסביר איך ניחשתי. זה באמת סוג הדברים האלה שאין לו הסבר, שאפשר לקרוא להם "אינטואיציה". אבל עוד יותר קשה להסביר את התחושה הנהדרת והמופלאה הזאת שטמונה בכל חיבוק ארוך שמתמשך מהלילה ועד ההתעוררות בבוקר, בזרועותיה.

טקסט 4

היא מאפשרת לי לחלום, לטוס הכי גבוה שניתן
תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי. היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה. מלאו לנו שנה

אנחנו יחד שנה, שלמה. במהלך השנה הזאת לא הלכנו לאף סרט, וזה לא חסר לנו בכלל. הספקנו המון, אבל לאט ועמוק. חגגנו את יום השנה, יצא שזה היה הסילבסטר, תאריך מאוד נוח לזכור – ממש ברגע המעבר משנה לאחרת נהיינו אנחנו.

היא יותר משנה, היא כל הזמן שבעולם, היא באה מהעבר הרחוק, עד כדי גלגולים מוקדמים, היא נוכחת לגמרי בהווה, היא התכלית המוחלטת וההוויה. היא הביאה איתה את השינוי והשקט ואת הזמן שחולף, היא יושבת עליו בניחותא, על הזמן, כמו על שטיח קסמים שלוקח אותנו מאז ועד עכשיו.

היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה, שנה שלמה קרוב, מסביב, מעל, מאחורי ובפנים. כמו שהיא באה בפשטות וישירות, ככה היא נמצאת בהווה. לרגעים אני שוכח, שחצי שנה עקבתי אחריה, הסתכלתי שוב שוב ושוב בכרטיס שלה, רק תמונה וכמה מילים על עצמה, מילים קצרות וכלליות, כאילו שהיא בכלל מחפשת עבודה שם ברשת החברתית. היא פתחה את הכרטיס בשביל למצוא עבודה, ופתאום גילתה שאפשר לתקשר דרך האתר עם העולם, או למשל איתי.

למרות היותה אשה במלוא מובן, היא לגמרי ברורה, כולל הניואנסים הכי נידחים ברגשות שלה. כשהיא רוצה היא פשוט אומרת, בעיקר פשוט, אבל גם אומרת. רק עם ה"לא" עוד קשה לה קצת. לא, היא ממש לא "האשה הקטנה" מהאגדות, היא אשה בנפח מלא, באה עם ומעולם ומלואו ממלאת את העולם שלי, בהתאמה מלאה, עוד ועוד חתיכות בפאזל הפתיר הזה. היא באמת שונה, בכל זאת שונה, ומאוד שונה.

עם הצחוק שלה אפשר לשמח ערים שלמות, צחוק מלא, בשרני, חמים ועמוק. בשעות הלילה המאוחרות, שזה גם הזמן שלנו, אי שם במיטה, קרוב מאוד, צמוד ככל שאפשר. יש לנו זויות שינה מאוד נוחות. קראתי פעם על שינה כמדד לזוגיות – אנחנו ישנים מאוד בנינוחות ובקלות, ובעיקר מאוד צמוד. לפעמים בלילה תוך כדי סיבוב אנחנו משוחחים קלות, בעיקר על אהבה מתוך שינה.

היא שונה כי היא לא ניתנת להשוואה, למדידה, לכימות. אין צורך, מה שהיה היה, אם אפשר ללמוד מזה משהו אז סבבה, מעבר לזה לא מבזבזים זמן על התחשבנויות שוליות, עם מה שהיה או יכול היה להיות, בעיקר עם עצמנו.

 

אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים

היא מבינה באנשים אחרת ממני, מזווית שונה. אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים, גם באלו שאני מכיר כבר שנים. היא הביאה איתה חברים חדשים, כאלה שהיו יכולים להיות חברים שלי גם אם לא היינו מתחברים כזוג. החברים שלי קיבלו אותה בחום ובחיבוק, הם סקרנים לגביה, מפרגנים ועוטפים, מפתיע עד כמה פתיחות וסבלנות נשארה בהם, אחרי כל השנים שראו אותי מתבלבל שוב ושוב, מציג להם את "האחת" התורנית.

היא הפרופורציות לחלומות, היא מאפשרת לי לטוס הכי גבוה שאפשר, עם תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, כזה שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא מאפשרת לי לחלום רגוע יותר, היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי, מאוד בעדינות, כאילו שמדובר פה בכלל בקורים דקים שמחברים את התודעות שלנו.

אנחנו מדברים לפעמית חלומית, שזאת שפה מופלאה של אוהבים. היא משתפת אותי במה שלא הספיקה ותרצה לעשות, מתכננת לנו שקט יותר גדול, מרחב פתוח בו כל אחד מאיתנו יכול לנוע בחופשיות מקצה לקצה. אני מחייך ומהנהן, בדיוק לכזה מרחב של שקט אני שואף כל חיי, להגיע "הביתה", להוריד את הנעליים מכל הדרך הזאת ולהתרווח.

 

להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק

גברים מזיזים הרים ונשים מזיזות גברים, אומרים בשוק בדמשק. צודקים בעיניי. בפריז אומרים – כשאתה רואה גבר מצליח, חפש את האשה מאחוריו. אצלנו זה "עזר כנגדו'". היא ממש לא נגדי, היא מאוד בעדי. זה כל כך נעים להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק, היא מאפשרת את כל הקרדיט שבעולם. וכן, היא האשה שמאחוריי. אני מרגיש אחרת בדיאלוג מול העולם, ב"ציד", בנחרצות המאבק. היא מלמדת אותי קודם לצחוק ורק אחר כך להתמודד. לגשת בלי פחד, עם האמת בעיניים, כמו גדול. הכי גדול שהייתי. אני מרגיש אותה מאחוריי מצדדיי ומלפניי. אני מרגיש שגם כשהיא לא שם בפיזיות, היא מזיזה לי את כל העכבות, הפחדים, ההיסוסים.

לקח לי שנים למצוא אותה, לזהות אותה בוודאות מלאה, לחבק אותה בהתרגשות. זה ידוע שלחפש יותר קל מאשר למצוא. היא האשה שלי, והיא הכי אוהבת שאני לוחש לה באוזן: "מצאתי אותך יה שֶרשֶה לָה פאם, איפה היית?"

הכלבים שלי, בהמשכים.

טקסט דינמי, מתחילים פה:

20150509_105909

הכלבים שלי,

FeeFee הכלבה הראשונה הייתה אסופית,

בנוסף היא הייתה בשותפות עם השכנים מאמצע רחוב סוקולוב, חיים ורפי אדס,

היא גרה אצלם אבל הייתה גם שלי.

קינאתי בהם אבל רק בגלל שאבא שלהם, שתמיד, אבל תמיד לבש גופייה לבנה וניגב את זיעתו מהקרחת עם מטפחת בד. הוא היה סוכן של 'עלית', שהייתה אז פירמה דה לוקס.

היה להם חדר אחד מתוך שלושה שהיה המחסן של האבא, והיה  מלא בשוקולד, למשל ולא רק 'אגוזי' בקופסאות של 24  עד התקרה, בחיי, שכה יהיה לי מתוק בפה.

ולא רק אגוזי, היה 'טעמי' והיה 'שוקולד עם אגוזים', אחותי הייתה מכורה לזה, הייתה אוכלת אותם קובייה קובייה, מוצצת עד שהם היו נעלמים לחלוטין והיה נשאר רק אגוז לוז, משובח.

לדעתי היא לא שרדה הרבה, האסופית.

אחר כך הייתה אפיזודה קצרה שעבדתי כבייביסטר של 2 כלבים מפונפנים, 'דוג סטופ' קראו לחנות של הבעלים שלהם.

"רק לילה אחד" "באמת אמא"

אמא שלי הייתה אישה טובה, בכל קנה מידה, חוץ מאבא שלי כולם אהבו אותה.

היום נזכרתי שהייתה לה הלוויה גדולה, המון אנשים באו לחלוק לה כבוד. כל אחד היה רוצה כזאת לוויה לעצמו.

היא הסכימה שאשאיר את 'פודי' ל"לילה אחד", היא נשארה 18 שנים, אפילו עברה אתי כמה דירות בתל אביב כבוגר, לא באמת בוגר רק נראה כזה ועם מפתח לדירה שכורה בתל אביב.

אגב אולי אפשר לקבל פרופורציה דרך הכסף,

הדירה הראשונה ששכרנו הייתה שייכת ל זלי גורוביץ, משורר ירושלמי, שילמנו עבורה 180 דולר לחודש, ביחד, כל אחד רק תשעים דולרים לחודש,

בזל פינת יהושוע בן נון, תל אביב. קומה ראשונה, עורפית, ממוזגת ועם גרמושקה זרוקה בבויידם.

פודי שרדה מאוד, עד גיל 18, שאזי היא נפלה מקומה רביעית, בבוקר שחלמתי שזה יקרה. אבל זה כבר סיפור בעצמו, אפילו מפחיד.

אחרי פודי באה זזה. פודי מתה, נדרתי שאני לא לוקח כלב, עד דשפגשתי אותה במכבסה בשינקין, פעם הייתי שינקינאי למרות שגרתי בבעלי מלאכה, רחוב בעלי מלאכה  12 א', קומה ראשונה חצי עורפית.

זזה הייתה כמו כולן, קטנה, שחורה וקצת רעה. למרות שאומרים שכלבים לא יכולים להיות רעים, הן היו רעות. מסתבר.

הכלבות היו נהדרות מהן, בדיעבד.

זזה הייתה אחרונת השחורות הרעות, אחריה נהייתה משי, כלבת צייד מסוג ויימראנר, גדולה ברורה וחזקה מיסודה. שינוי מהותי בעולם הריגשי שלי.

אחד הדברים הכי עצובים שראיתי בימי חיי זה את משי בוכה, בדמעות גדולות שקופות וברורות. שוכבת ללא יכולת כמעט לזוז, כולה קפיץ דרוך של כלב ציד, מסתכלת סביב ובוכה. היא ידעה, גם היא, זה היה ברור לכולם ונאמר בקול.

היה לה עצוב ללכת,  היה לה עצוב גם להישאר; לאחרונה ממש הרדמנו את חבר שלה,  'באדי' ומאז היא נראתה בעיני מצועפת בכאב. גם חולה, גם  זקנה (במיוחד) וגם לבד בעולם הכלבים.

אחד הויטרינרים שהיה לה בעבר היה בן אדם קר כקרח שלא האמין שחיות 'עצובות', 'אוהבות', 'כועסות', 'הוריות' …. הכל בעיניו נראה כמו ציווי, רק ציווי אבולוציוני. ותו לא.

הוא הפסיק לשרת אותנו כויטרינר בערך באמצע החיים שלה, איש מעצבן, מצויין בדיאגנוזה והתוויית טיפול לחיות, אבל חסר רגישות לחלוטין, FLAT. הזכיר לי שפעם אפילו היה לי ספר כזה "הציווי הטריטוריאלי", מעולם לא הצלחתי לקרוא אותו.

אני מאלה שמרגישים כלבים, בעיקר כי הם מתחברים לך ישר לתדר של הלב. דרך הסיפור של משי נזכרתי עד כמה אני אדם של כלבים מילדותי, לא היה רגע ללא חבר קרוב מסוג כלב.

משי הלכה באיזה יום שישי בבוקר, חלמתי את מותה כבר שבועות קודם, ופחדתי מהרגע הזה, פחד מוות. רק בלכתה הבנתי כמה אהבתי אותה, ואיזה קשר מיוחד זה היה. ברור שלא הלכה מרצונה, נלחמה עד רגעיה האחרונים,  מי שראה אותה גוררת את רגליה בטיולים הקצרים, לא מוותרת הבין מה זאת עקשנות. ממש בקצה של הקצה ניאלצתי לבקש מויטרינר לחסוך ממנה סבל, שיואו כמה קשה זה. רק מי שעבר יוכל להבין.

הדבר היחידי שהיה לה זה תאבון, מוחלט. עד רגעיה האחרונים.

רק בסוף ימיה נהייתה רכה ומתמסרת, שחררה את האחיזה. אין ספק שהיא הייתה מהזן החזק, הכי חזק מכל הכלבים.

הגיעה ככלבה משוטטת שנמצאה ברחוב, די מהר היה ברור למה נתנו לה ללכת, אולי אפילו שחררו אותה לגורלה. ברת מזל הגיע לידי.

בעצם היא הדבר הכי עקשן שניתקלתי בו בחיי, וכאוקסמן שם המשפחה ממנה צמחתי, אני יודע משהו על עקשנות, על הצורך המוחלט בעצמאות.

 

חדר בריחה, חדרי בריחה, חדר הבריחה של הקוסם

האמת, מרגש אותי לפגוש אנשים שלא שמעו על הטרנד החדש, 'חדרי בריחה' .

רוב האנשים מפקששים את זה. מדובר בחוויה חזקה ומיוחדת, ממכרת ודי נהדרת בעיני.

מה זה חדרי בריחה תקראו במקום אחר…

אפשר לבוא לבקר את חדרי הבריחה של הקוסם

ואפשר לקרוא על חשיבות הסיפור בחדרי הבריחה כאן.

דווקא כיום, בעידן בו יש אינספור פלטפורמות משחק זמינות ונוחות, על גבי מסכי הסמארטפונים, מחשב או טלוויזיה (קונסולות משחק), הטרנד החם ביותר, ואחת מצורות הבילוי המתפתחות במהירות הגדולה ביותר, היא משחקי חדרי-בריחה. משחקים בהם צוות של שני אנשים או יותר נכנסים לחדר ועליהם למצוא את הדרך לצאת ממנו בתוך ששים דקות או פחות (באורך השגור של חדרי בריחה). למרות הזמינות הגדולה של המשחקים המתקיימים מאחורי מסך, מציאותיים, נגישים, מפורטים, מתוחכמים, אנשים רוצים לשחק בתוך סביבה אמתית, לא וירטואלית, ומוכנים להשקיע זמן רב וכסף רב בחוויה. ומה שהופך את החוויה הזו למוצלחת כל כך, ומה שמייצר את חדרי הבריחה הטובים ביותר הוא לא התחכום שלהם, הטכנולוגיה שבהם או העיצוב שבהם – העניין הוא, כמו בספרים, הסדרות והסרטים הטובים, תמיד הסיפור. המשך לקרוא

steampunk_magus100 (Large)

 

תובנות ותוכנות CRM

הבנתי יום אחד שכל פתק עם מספר טלפון שמסתובב אצלי שווה כסף, אפילו הרבה.

מאז אותו היום ניסיתי לעשות סדר בתהליכי העבודה ולאתר תוכנת CRM שתתאים לי. אני עסק קטן. אבל כמו כולם שואף לסדר ומבנה הגיוני.

הראשונה התחילה בחינם, ZOHO כחלק מניהול דומיין בגוגל קבלתי 2 יוזרים לתוכנה מופלאה ומאוד גמישה, גמישה מדי בעצם. זאת הייתה גם נקודת החולשה שלה אתה בונה אותה מהיסוד, איך שבא לך (כמעט), כשעברתי למסלול בתשלום לצערי התמיכה המקומית הייתה לא לעניין, 'אצלנו באמריקה' מתנהלים אחרת. נאלצתי לקבל תמיכה מחו"ל זה היה לא נוח, ויתרתי. יסתדרו בלעדי ב ZOHO.

השנייה שהגיע נבחרה ע"י עובדת מטעמי, היא דברה עם השירות והמכירות,  'FRONTASK' תוכנה ישראלית, שמאוד לא התאימה לי בסופו של דבר, היא שייכת לדור הישן, למרות שהבחורים מהתמיכה נחמדים והשרות טוב, זה לא מספיק, צריך שהתוכנה תגיב מספיק מהר אלי , תהיה גמישה באפשרויות והכי נורא בעיני (ולא במקרה) שנועלים אותך בחוזה שנתי שאינו הוגן בעיני, ומחייבים מראש על תהליכים מבלי שמאפשרים לך לבטל.   2016 עכשיו, כל בר דעת מבין שלא נועלים לקוחות, זה לא טוב ללקוחות ולעסק. כל התוכנות שאני מנוי עליהן מאפשרות התנתקות בסוף החודש. לא במקרה.

ICOUNT, VIPLUS ועוד מאפשרות התנתקות מידית, לא טוב לך אתה לא חייב להישאר. זה הסמן הכי ברור בעיני לעסקה עם פוטנציאל, שרואים בה את הלקוח.

ל POWERLINK הגעתי כמו שצריך, אחרי המלצה מחבר שעובד אתה ומנהל עסק גדל ודינמי, עם הרבה פרמטרים, ביד רמה ובהצלחה. אומנם לא עבר הרבה זמן אבל נכון לרגע חוויית הרכישה שאינה מחייבת, המימשק החדש והיפה, הגמישות ושרות הלקוחות נותנים לי תחושה שלפעמים למרות שהדרך עקומה מגיעים בסוף למקום הנכון.

מבטיח לעדכן בהמשך.

חוזר למקלדת

כמו שזה נעלם, זה חוזר

חוזר לכתוב, עניין של החלטה.

יש מצב שזה בגלל הטקסט הזה שמצאתי ודגדג לי את האצבעות:

אבא שלי

כל מיני

דברים וחפצים

ואפילו כסף

שאין

למשל שניצל

שזה

חזה עוף

על מחבת

מטוגן

או פילה בקר

מוברח במזוודות,

מארצות שיותר טוב בהן

(אפילו לפרות מתות)

אבא שלי

הכניס את היד

שלו

לכיס

שלי

ושם

שם

חמשת אלפי שקלים,

בזמן

במזומן

ברגע ההוא

זה היה כל הזמן

כל העולם.

לאבא שלי יש תחביבים

קשים

לפרק עופות

לבחור בהם

אחד אחד

בהקפדה

פחות חשוב לו

החברים

שאפילו קלפים הם

הפסיקו

לשחק למשל

או סתם לשלוף

ולהבין.

ולחברים

יש גבולות ברורים

שזה מגביל

ודם זה לא מים

הוא תמיד אומר

והתכוון לקשר בין

הילדים שלו

שזה אנחנו האחים

שהתפזרנו מהתחלה

ולפעמים אנחנו

כאילו נפגשים.

והוא כל הזמן,

לא מפסיק להזכיר

שלא …

הוא הכי אוהב

שלא

לא מתים

כל כך מהר,

עברו הרבה שנים מאז המלחמה

ההיא

שהוא לא מרבה לדבר בה

רק לנכדים הוא מגלה

שהיה בכלל כאב

ואמא שלו הייתה תופרת

ולכן הוא שרד

הייתה לוקחת ממקום למקום

את המכונה

שהצילה אותם

מהמכונה הנאצית.

לאבא שלי יש את המפתח

לכאב הכי עמוק

שלי

ואני סוגר

והוא פותח

את הכאב

שזה

המנעול של

כאילו

שאין אתמול בעולם

כאילו שלא אמרתי לו

שוב ושוב

תפסיק

זה לא יעשה אותך

יותר ממה

שאתה

כבר לא.

הדירה

קליוסטרו עולם קוסמים

לא ברור, אפילו עד כמה זה מקרי, או הגיוני בעליל, זה קרה, חשוב לי לתעד.

פעם כשרק התחלנו להתקרב ולהכיר, דברנו שלא כמנהגי שיחה ארוכה בטלפון, ככה דיבורים של התחלות, גישושים. היא סיפרה לי שגרה בעבר בתל אביב, באזור כיכר המדינה. ידעתי, מעצמי.  היא גרה ברחוב זיכרון יעקב 14, ידעתי אפילו את צבע הדלתות בארונות המטבח, צהוב חרדל, ממש לא משהו. כל זה קרה למרות שחלפו מאז שהייתי שם כמעט 20 שנה, ואנחנו הכרנו רק עכשיו לראשונה.

כן אני קוסם שעושה להטוטים, מכיר כמה טכניקות טובות של קוראי מחשבות, בעזרת הטריקים אתה יכול לדעת הכל, אפילו דברים שאתה לא יודע.

אבל זה לא המקרה כלל ובכלל, הפעם ידעתי באמת. תארתי לה את הדירה מבפנים לפרטי פרטים, היא לא התרגשה, לא הרגשתי אותה מתפעלת.

היא סיפרה שאמרו לה שהבחורה שגרה לפניה בדירה עזבה בכדי להתחתן (אתי), הדירה התפנתה ונראתה לה אז היא עברה לגור בה עם מי שהיא תתחתן אתו בהמשך. שנינו התגרשנו, כל אחד אחרת.

בקיצור, מסיבה שלעולם לא אדע הצלחתי 'להרגיש', 'לחוש' את שהיה.

זאת שאתי ואני כל כך אוהב נכנסה לגור בדירה של זאת הייתה אשתי, ממש ברגע התפר בו התחברנו.

עברו כמעט 20 שנה לפני שנפגשנו, ממש עכשיו, לפני 8 שנים בעצם. ולמרות זאת הצלחתי להרגיש שזה קרה.

דלתות מסתובבות.

עניין של מזל

ענין של מזל

ענין של מזל

*לדעתי היה נכון יותר להגיד, העניין של המזל.

*

הם באו לארוחת ערב אתמול, משפחה שלמה, מקסימה.

היה טעים, בישלתי במיוחד, מהלב, עם כל התבלינים הנכונים, שזה די מעט.

שוחחנו, צחקנו , לרגעים אפילו הילדים מצאו עניין.

הם בכלל גרים באמריקה, אבל זה ממש לא קשור.

לפני שלושים שנה, ב 11 ליוני 1985 זה קרה, 'אסון הבונים'.

הסתבר לי אחרי שהלכו, (תוך כדי שעזרתי בהורדת הכלים) הסתבר שהיא הייתה באוטובוס,

זה שהתרסק עם כל הילדים,על פסי הרכבת.

אבל מישהו העביר אותה לאוטובוס נפרד מהכיתה שלה, בתחילת הטיול, למורת רוחה.

לקח אותה ושם אותה בתחילת האוטובוס שאחרי, רחוק מהחברים שלה,

מה שאיפשר לה לצפות באסון אחר כך,

ישירות מהחלון הקידמי של הנהג.

*

אבא שלי היה נהג אוטובוס, תמיד ישבתי משמאלו בטיולים השנתיים,

ליד החלון, אבל הצדדי, זה היה מקום כזה שרק אני זכיתי לשבת בו.

עניין של מזל.

%d בלוגרים אהבו את זה: