אמנות הבריחה 1.0 עד 2.0 – זה מה שעשיתי השנה.

חלפה שנה,

6 פרוייקטים שאני גאה בהם,

5 מוזיאונים בארץ ובעולם

אחד רייקס מוזיאון באמסטרדם, שאומר הכל.

 

Art of Escape לחץ

 

מודעות פרסומת

בעניין השנה הטובה

סלפי אומנות

יש לגוגל אפליקצית סלפי אומנותי,

הנה חלק מההתאמות שהוא מצא.

המתנה הכי מופלאה

המתנה הכי מופלאה שהיקום שלח לי זאת טל שלי, זאת שמעבר לזמנים ולגלגולים, זאת שהיא בכלל מימד אחר, זאת שלא קשורה לזמן או מקום זאת שכתבתי עליה:

"איתה אני מוכן לייבש ביצות, להילחם באנגלים, לצוד נמרים, להילחם בפחדים ברוע ובניכור, להמר, לסכן ולהעז, להצליח, להיכשל ולנסות שוב.
רק איתה."

לפני כמה שנים (10.5), היא אספה אותי מלמטה.

ממש מהרצפה, הייתי במיץ של הזבל, נזרקתי לשם.

איך הגעתי לשם זה סיפור ארוך, שיסופר או שלא,
זה קרה במשמרת שלי, ובגדול בעזרתם הלא אדיבה בכלל של כמה אנשים זולים.

זולים מספיק בכדי שאפשר יהיה לקנות אותם בשלמונים.

‏ * * *

חצי שנה חיזרתי אחריה , וירטואלית, אבל בהתמדה. היא נענתה שאחרת לא הייתי מספר אודותיה.

באותה התקופה אפילו יכולתי להרשות לעצמי ארוחות שישי חמות פה ושם. ביניהן היא הגיעה ונשארה, ואהבה, וקיבלה, ותמכה ועשתה את כל מה שנכון בכדי שזה יקרה.

הצלחנו לנו.

והיו רגעים מורכבים, ביני לבין השדים שלי וכלפי ההתגלמות שלהם בחוץ, כל זה בתוך כאוס הורס,
בתוך המציאות שנהיית רק יותר קשה רוב הזמן.

והיא? היא נהיית יפה יותר ואיתנה.

ולמרות הכל והמצב שנראה בלתי פתיר בעליל, היא פתחה את הפלונטר, אצל החרדים נערה שמסוגלת לפרום פלונטר בכדור צמר, בשלה כבר להינשא ולהקים משפחה.

בחשיבה המופלאה שלה, ברכות אבל ביציבות היא עשתה את מה שצריך בכדי שבאמת , אבל באמת אוכל להגשים את עצמי ובגדול.

נתנה את הגב והפוש בתזמון הנכון, ישירות אל האושר שלי, לקח עשור וזה קרה,

חפש את האישה, מצא אותה וחבק אותה חזק.

 

כשהייתי אחרת

Magus Cagliostro

אבא שלי עשה הכל בכדי לדכא את היצירתיות שבי, היום באופן מפוכח אני מודה על כך, אפילו סלחתי לו, כבר כמה פעמים…

משהו בהתנגדות שלו העקשנית, עורר בי את המרדן העקשן, וזה הפך להיות חלק ממני, 'אוקסמן', איש השור.

חלק בלתי נפרד ממני שבסוף הוכח כקטליזטור של היצירתיות שבי.

* * *

קבלנו מכשיר טלפון אחרי 12 שנות המתנה, זוכר את היום ואת הטכנאי, את מכשיר הטלפון המיושן עם החוגה הלבנה, היה לנו חוט שחור ארוך ארוך כי גרנו בדירה ענקית…

אבא שלי נעל את המכשיר במנעול טלפון, כדי שלא אוכל לחייג ללקוחות. הוא לא רצה שאהיה קוסם.

הייתי פורץ את המכשיר , מחייג אליו ל'עבודה' שהייתה מרכז עולמו, לשאול לשלומו, ונועל בחזרה, בלי מפתח, רק עם סיכת ראש…

הוא 'נגנב' ממני.

הלך לחבר חשמלאי ומצא איך לנתק את מעגל החיוג, שיהיו רק שיחות נכנסות…

איתרתי כמובן את החוט הנוסף, ניתקתי, חייגתי אליו לדרוש בשלומו וחיברתי שוב, רק את החוט.

בהמשך, בוקר אחד כמתבגר בתיכון, הוא העיר אותי באלימות עם מאכלת ביד (סכין ענקית שתחזור שוב בגיל 38) וביד השנייה מכשיר הטלפון עליו מלופף החוט, הוא שחט את החוט לחתיכות, הניח בדרמתיות את הטלפון ואמר: "זה פסל".

לדעתי באותו רגע נהייתי אומן.

* * *

בכל זאת הסתדרתי, הופעתי המון. גיליתי שאם אתה מוכשר, מוצאים אותך.

כשהייתי בן 25 בערך הלכתי ללמוד קולנוע, אבא שלי חבר אגד, הם משלמים חלק גדול מהתואר, אבל הוא רצה שאלמד משהו אחר, סרב לחבר אותי לקופה, 'הם' משלמים והוא בשלו. לא.

הלכתי ל'בית אגד' ועברתי חדר אחרי חדר לשאול איך עוקפים את המעצור הזה? זה בניין גבוה. אף אחד לא ידע.

למדתי קולנוע שנה, ועזבתי כשהמרדנות הגיע לשיאים חדשים, מול כל אלפא שעמד מולי.

חיפשתי מורה, כאוטודידקט היה חשוב לי ללמוד תהליך, מחומר גלם, עד למוצר הסופי, בלי לחפף….

מצאתי קורס צורפות (כן אני צורף מוסמך), ומורה יקה, שהקפיד על האמא של הפרטים הקטנים, היה לי הסבר קבוע. אני אסביר:

כשהאינדיאנים יוצרים שטיח למשל, הם עושים כמה טעויות קטנות, מתרחקים מהמושלם, בכדי לא לעורר זעמם של האלים, הסברתי לו שיש בי אינדיאני רדום.

בכל זאת למדתי ממנו משהו, אפילו הרבה.

ואז צצה לי השאלה האם אוכל ליצור שלא מתוך סובלימציה? שלא מתוך התנגדות וסבל?

לא לצייר רעב מול תפוח שכל מה שאני רוצה זה ביס בכדי להרגיע את רעבוני.

האם אוכל ליצור מול חלון זכוכית ענקי שמשקיף אל הים, בוילה מדהימה על החוף, שלי. ?

ועכשיו, זה קורה בחרתי והחלטתי שזה לא אפשרי עבורי, ליצור את הסבל מחדש שוב ושוב.

והיום גם מבלי שיש לי וילה על החוף, לימדתי את עצמי לקבל השראה וליצור גם בתהליכים חיוביים, למשל עכשיו, מול יער וציפורים מצייצות, בחדרי משרדים נעימים, עם אנשים שמחים וחיוביים.

מסתבר שזה אפילו יותר מרגש.

המתנה הראשונה שקיבלתי

אם כבר ביומהולדת עסקינן,
המתנה הראשונה שקיבלתי מהיקום הייתה בגיל 12, את דודי יצחק אמיר ז"ל,
דוד קוסם שלימד אותי את הקסם הראשון.לא יכולתי אז לדעת לאן זה יתגלגל…
שם זה התחיל, ללא ספק.

זֶה הַדוֹד שֶלִי

יום חורף קֵיצי בתֵל אָבִיב של שנות השִבעים (בַּמֵאה הקודמת), בַּבַּית של סבא וסבתא שלי, שֶהָיה ממש קרוב לַים. כל בְּנֵי מִשפחתי ישבו בַּסלון אחרֵי ארוחת שבּת מַשׂבּיעה, רגועים, שׂמחים וטוֹבֵי לב. דוֹדי יִצְחָק יָשב על הכורסא הגדולה, קרא לי ושאל אותי: "אתה רוצֶה לִראות קסם?" קפצתי מִשִׂמחה, הכי אהבתי ש'דוֹד קוסם' היה עושֶׂה קסם. ודוֹדי אמר: "הפַּעם לא רק אַראֶה לךָ אֶת הקֶסם, אֶלָא גם אֲלמד אותךָ לַעשׂות אותו." הוא קרץ לאימא שלי, והיא חִייכה אֶת החיוך המקסים שלה, ואז הוא הוסיף: "ואפילו תקבל אֶת חבילת הקלפים הזאת מתנה." באותם ימים מתנה כזאת הייתה משהו מיוחד, חבילת קלפים נֶחשבה לְעוֹשֶר גדול.

יש רגעים בַּחיים שהכול נִראֶה מוּאָר מִסָביב, אור של אושר רב — כך הִרגשתי אז, בָּרגעים שלָמדתי אֶת הקסם הראשון בחַיַי. עד היום אני זוכר בִּבְהירוּת ורואֶה לְנֶגד עֵינַיי כיצד דוֹד קוסם מַראֶה לי איך מַעבירים אֶת הקלף 'נסיך לב אדום' מִמֶרכַּז החבילה לְרֹאשה ביד אחת, בִּמהירוּת מדהימה וּבלי שרואים. הכול זָהר והִסתַחרֵר מִסְביבי, העולם זרח, וַאני לא ידעתי אז שבִּזכוּת הדַקוֹת הגוֹרָלִיוֹת האֵלֶה, בִּזכות דוֹדי יִצְחָק וארוחת השבּת ההיא, אֶכּנס עמוק לְעולם הקוסמים.

ההתחלה לא הייתה פשוטה. החלומות שלי היו ענקיים, הרבה יותר גדולים מִמני. רוב היום הייתי שָקוּע בחלומות וּבהמצאה של קסמים מִכּל הסוגים. הִמצאתי קסמים שֶהָיו מדהימים, אבָל לא היה לי אפילו שֶמֶץ של מוּשָׂג איך למַמֵש אותם. קל לַחלום שאתה קוסם, יותר קשֶה לַהפוך לְכָזֶה. וכך, כל מִטפַּחת ישָנה של אימא שלי נעשֹתה אביזָר קסם מיוחד, וכל קופסה מִקַרטון הפכה לְחֵלק ממופע קסמים בְּעֶזרַת נייר עטיפה מוּזהָב, בְּרִיסְטוֹלים שחורים והרבה סַבלנות.

הייתי 'חְנוּן', 'ילד טוב יְרוּשָלַיִם' קראו לזה 'יוֹרָם'. לא הייתי 'מקוּבָּל'. הייתי לָבוש אחרת מֵהַילדים, מֵרוב בַּיישָנוּת וּמְבוּכָה דיברתי שטויות, ותמיד הִסתַבּכו לי המילים כשדיברתי עִם בנות. זה היה קשֶה. אבָל מיד אחרֵי שדוֹדי יִצְחָק לימד אותי אֶת הקסם הראשון הֶראֵיתי אותו לַילדים מהכיתה, ואז הֵבנתי שזה עומד לִהיות הפִּתְרון לַבּעיה שלי. היה לי דֵי בָּרור שאִם אֶהפוך לקוסם יִשתַנו חיַי: אוּכל לִמשוך תשׂוּמֶת לב, להצחיק וּלהדהים אנשים בְּכל מסיבה או אֵירוע וְלִגרום לאנשים שיֹאהבו אותי, שיסתכלו עליי, שיִתעַניינו בי. אִם אֶשמור אֶת הסודות לעצמי יהיה לי כוח, וכל האחרים יִשתַגעו וִיקַנאוּ.

כמה ימים אחַר כך הלכתי עִם כמה חברים לִפגוש אֶת הבנות מהכיתה. כְּשֶהִגענו אמרה מִיכַל: "למה הֵבֵאתם אֶת השָמֵן הזה"? פתאום הייתי 'השמן הזה'. נכון שהייתי ילד עגלגל שאימא שלו לא מפסיקה לִדאוג שיֹאכל, אבָל לְגַלוֹת שאני 'השמן הזה' היה שִׂיא העֶלְבּוֹן. מֵרוב הֶלֶם הִשתַתַקתי והִסמַקתי. אני זוכר אֶת האוזניים שלי בוערות. כל כך נֶעלבתי, שפָּשוט נִצמַדתי לָאדמה כאילו פָּגע בי בָּרק.

ואז קרה הנֵס. נִזכּרתי בַּחיוך של דוֹד קוסם וּבמִשפט שאמר לי פעם: "תקסים אותם, תְשַגֵע אותם, ותִראֶה איך הם נִהיים שׂמחים." שָלַפתי מִטפַּחת מֶשִי קטנה ואמרתי: "מִיכַל, אַת רוצָה לִראות קסם אדום?" אני לא יודע מֵאַין הִמצֵאתי אֶת הקסם הזה באדום, אבָל היא נֶעצרה, הֵניחה אֶת יָדֶיה על מוֹתנֶיה ואמרה בְּהִתגָרוּת: "אָה, אתה לא רק שָמן אתה גם קוסם?" כולם צחקו, אבָל לְמַזלי כבר 'תָפסתי תְנוּפָה'. הִתקָרַבתי אליה, הִגשתי לה אֶת המטפחת האדומה וּביקשתי מִמנה לִבדוק אותה. הַקִרְבָה אליה והמבט שהֵישַרְתי לתוך עֵינֶיה יִישָארו בְּליבי לָעד: היה משהו בַּמבט הזה שלי שעָצר אותה. פתאום היא הִצליחה לִראות אותי כְּבן אדם. היא חייכה, בדקה אֶת המטפחת ואמרה: "מטפחת רגילה". הִסתובבתי לְכל החבורה ואמרתי להם: "הִסתַכּלו הֵיטב!" העפתי אֶת המטפחת בָּאוויר, תפסתי אותה בַּיד ו…הוֹפּ, היא נֶעלמה. אני זוכר בעיקָר שֶקט וּפִיוֹת פְּעוּרים. כולם נֶעצרו וחִיכּוּ לִראות מה יִקרֶה. ניגשתי למִיכַל וּביקשתי מִמנה לַחֲלוֹץ אֶת הנעל שלה, וּמִתוך הנעל שָלפתי אֶת המטפחת שנֶעלמה. עוד לִפנֵי שהיא הֵבינה מה קרה שָם שָמעתי אֶת מִיכַל אומרת: "אֶפשָר לִהיות חבֵרה שלךָ?"

גרנו בתֵל אָבִיב, אבָל בְּסוֹפֵי שבוע וּבחגים הייתי נוסע לדוֹד קוסם בִּירוּשָלַיִם וּמְבַלֶה איתו שעות רבות. הוא היה מַגיע בַּ'חיפושית' הצהובה שלו ואוסף אותי לְיָמים של קסמים וּמַטעמים. בְּבֵית הדוֹד והדוֹדה היו קירות שְלֵמים עמוּסֵי סְפרים בְּכל הנושׂאים שבָּעולם, ואנחנו נִשאַבנו לְתוֹכָם עד שהדוֹדה הייתה קוראת לנו לַשולחן לֵיהָנות מִתַבשִילֶיה המשוּבָּחים. אני זוכר בִּמיוחד תבשיל יַרְדֵנִי של עוף בהמון בצל, מתוּבּל בְּתַבלין סגול בשֵם 'סוּמָק'. זה המאכל הכי טעים ונִימוֹחַ בָּעולם, וּבעֶצם הוא גם קצת קסוּם: העוף יוצא סָגול.

דוֹדי הִדריך אותי איך לִלמוד מִסְפָרים, ואיך לִמצוא בהם אֶת הפִּתרונות לַקסמים שתמיד רציתי לַעשׂות. אֵלֶה היו ימים בלי אִינְטֶרְנֵט, בלי טֵלֵוִויזיה, בלי לַוְויָינים וּבלי מַחְשבים. גם נסיעות לְחוץ לָארץ היו נדירות, ועל ארצות רחוקות לָמדנו רק בְּבֵית הספר בשִיעורֵי גֵאוֹגְרַפְיָה. הסְפרים היו האֶמצָעי הַיחיד להַשָׂגַת היֶדע שחיפּשׂתי (מִלבד כל מה שלָמדתי מִדוֹדי, כמובן). אך הספרים הֶעשירו אותי לא רק בקסמים: בִּזכוּתם למדתי אַנְגְלִית, כי כולם היו כתובים באַנְגְלִית. בַּהתחלה מָצאתי שכנים ודוֹדים שיקראו וִיתַרְגְמו לְמַעני, אבָל דֵי מהר נִמאס להם, וַאני ישבתי בְּמֶשך שעות עִם מילון וּפִעֲנַחתי בעצמי אֶת מֵיטַב הסודות של הקוסמים.

דוֹדי עוֹדד אותי לִרכּוש לעצמי סִפרֵי קסמים. הוא טָעַן שֶבְּכל סֵפר אוּכל לִמצוא לפחות רעיון חדש אחד, ולכן רְכִישָתוֹ כְּדָאִית. כדֵי לִמצוא סְפרים נדירים, וגם כדי לַחסוך כסף, הוא לימד אותי איך לחפּשׂ סִפרֵי הַדְרָכה בחנויות לִספרים משוּמָשים.

מִדוֹדי לָמדתי איך להכין אביזְרֵי קסמים. הוא היה מְסַיֵיר איתי בִּדְרוֹם תֵל אָבִיב אצל כל מִינֵי בַּעלֵי מִקצוע (פֶּחָחִים, חַייטים, נגרים ואחרים), והם עזרו לנו לְיַיצֵר אֶת האביזרים שרָצינו. הוא גם גילָה לי היכן אוּכל לִקנות אביזרי קסמים. תאמינו או לא, בִּקצֵה רחוב אָלֶנְבִּי בתֵל אָבִיב הייתה 'מְערת קוסמים'. מול כיכּר המוֹשָבות, על יד המִספרה של מוֹנִי הספָּר של אבא, היו עולים בַּחֲדר מַדרגות חשוּך ולא נקי בִּמיוחד, ושָם מֵעֵבר לַדֶלת הייתה ה'מערה'. המקום ההוא נִראָה לי הכי קסום בָּעולם. היו בו מַדָפים עמוסים קופסאות קסמים, מַקלות, מִטפּחות, מסֵכות וארגזֵי פֶּלא, והכול בִּצבעים עזים: אדום, שחור, זהב. המקום היה מִסתורי ונוצץ. שָם פגשתי אֶת אַבְרָהָם, שֶהָייתה חסֵרה לו שֵן (כמו הקוסם אַבְרוּם מ'ספר הקוסמים של בֵּן'), ואֶת מֹשֶה המְנַהֵל, שבְּזֶרת ימין הייתה לו ציפורן ארוכה וטַבּעת שמְשוּבָּץ בה יהלום ענקי. כדי לִקנות אביזרים לְקסם אחד הייתי חוסך דְמֵי כיס בְּמֶשך חודש, ואימא שלי הייתה משלימה לי אֶת הֶחָסר. ימים רבים הייתי מחכֶּה לַנסיעה לַחנוּת, לִקנות קסם חדש.

דוֹדי יִצְחָק הֶעניק לי אֶת כל הסודות הקטנים שאָסף בְּעצמוֹ, אבָל גם דברים חשובים יותר: הוא לימד אותי לַעבוד בְּאוֹפֶן מסוּדָר וִיסוֹדִי, לְתַכנֵן, לִשקוֹל, לִבדוק ורק אז לבַצֵע. הוא לימד אותי שאֶפשר להשתמש באביזרים בֵּיתִיים פשוטים לַעשִׂייַת קסמים מַדהימים, למשל: לַהפוך קערות פְּלַסְטִיק פשוטות (וּמכוֹערות) בְּאֶמצָעוּת חתיכת פְּלַסְטִיק שָקוּף לקערות סִינִיוֹת שמְשַכְפְּלות כל דבר שנִמצָא בהן, כמו מים או אורז.

אֶת מִזְוֶודֶת הקסמים הרִאשונה שלי קיבלתי מִדוֹדה אחרת שלי, שעָלתה עִם המִזוָודה ארצָה בִּשנות החמישים של המאה הקודמת. צָבעתי אֶת המזוודה החוּמה בכחול מְזַעזֵע, והיא שִימְשה אותי בְּמֶשך שָנים לְאִחסון אביזרי הקסמים שהִשַׂגתי, שבָּניתי וְשֶהִמצֵאתי. בַּמזוודה שמרתי אֶת כל המטפחות של אימי ושל סָבָתי (פעם מטפְּחות מֶשִי היו פְּריט לְבוּש קבוע של נשים), אֶת מַטֵה הקסמים שהֵכנתי מִכּיסא שָבור, גלילים מִפּח של ארובּה וקופסת שימורים שֶשִימשו לי לְקסם שהִמצֵאתי (הייתי מַראֶה שני גלילים רֵיקים וּמַתחיל לִשלוף מִתוֹכָם סרטים וּנייר טואלט, מֶטְרִים של נייר). בַּמזוודה היו גם כוסות יין, בלונים, שַפּוּד מַתֶכת וּמִסגְרות עץ בְּכל הגְדָלים — פריטים שהפכו כולם לִקסמים מדהימים בידַיי, ידֵי הקוסם הצעיר. שכחתי להזכיר שֶהָייתי אז בסך הכול בן 12!

ועוד דוֹדה אחת הייתה לי, 'הכי דוֹדה שֶיֵש', דוֹדה שפוגשים לְעיתים רחוקות, עִם רֵיח חזק של בושם והרבּה איפור, קצת שְמַנמוֹנֶת וּמצחיקה מאוד. הדוֹדה הזאת גרה באָמֵרִיקָה, וּמִשָם היא הֵביאה לי פעם אוצָר אמיתי: קָטָלוֹג של חנות קוסמים ענקית בִּנְיוּ יוֹרְק (קָטָלוֹג הוא סֵפר המְפָרֵט אֶת כל המוצרים שבּחנות). הקָטָלוֹג היה עָבֶה כמו ספר תנ"ך, והיו בו רק איורים טֶכְניים של הקסמים, בלי תצלומים. על פי האיורים הייתי צריך לדַמיֵין איך הקסם נִראֶה, להחליט אִם הוא יתאים לַמופע שלי וּלהבין איך עושׂים אותו! לִפעמים הקסם נִראָה לי בִּלתִי אֶפשרי, אבָל הִמשכתי לנסות: אולי זה הקסם האמיתי שחיפּשׂתי כל חיַי? הקָטָלוֹג היה מחוּלָק לִפרקים, פֶּרק לְכל נושׂא מֵעולם הקוסמים. היה בו פרק לְקִסמֵי מטפחות וּפרק לִקסמים מסוכנים, פרק לְקִסמֵי מחשבה ועוד. אני אהבתי בִּמיוחד אֶת 'קִסמֵי הקַבָּרֵט': הקסמים הכי קְלָסִיִים, שמיועדים לְמוֹפְעֵי במה. רציתי מאוד אֶת הארגז הזה שמַלבּישים על הרֹאש ונועצים בו בלי בעיה ארבע עֶשׂרה חֲרָבות. בַּסֵפר הזה היו מקופלים כל חלומותַיי לִהיות קוסם.

לתלמידַיי אני אומר שלא מְשַנֶה כמה קסמים הם יִלְמְדו וּמִמִי, העיקָר שיופיעו עוד וָעוד, שיִתְנַסוּ: כְּשֵם שטַייסים צריכים לִצבּור 'שְעות טִיסה', קוסמים צריכים לִצבּור 'שעות בָּמָה'. גם אני למדתי מִן הניסיון: בִּתחילַת דַרכִּי היו ההופעות הראשונות שלי ארוכות מאוד וְנִמְשְכו שלוש שעות. רק עִם הזמַן לָמדתי שמופע צריך להימָשֵך לְכל היותר 50 דקות.

כְּשֶהִתחַלתי לַעסוק בְּקוֹסְמוּת היה נהוג לִשמור אֶת הקסמים בסודיוּת מוּחלֶטת. יכולתי לִלמוד קסמים רק אִם מישהו הִסכּים לַחשׂוף לְפָנַיי אֶת סודותיו או מִסְפָרִים. היום, לְעוּמַת זאת, האִינְטֶרְנֵט מְאַפשֵר להגיע כמעט לְכל סוד שבָּעולם. שְאֵלַת הסודיוּת לִיוְותה אותי מִתחילַת דַרכִּי. כְּשֶשָאלתי אֶת דוֹדי יִצְחָק אִם מוּתר לי לְגַלוֹת אֶת סודות הקסמים וּלמי, הוא ענה שאסור בשום אוֹפֶן לגַלוֹת איך נַעשׂים הקסמים. עִם זאת, הוא הוסיף שדַרכָּם של סודות לְהִתגַלוֹת ורָאוּי לקבּל זאת. הוא הִרגיע אותי ואמר שגם אִם יתגלו סודותַיי הקהל לא יֶחדַל להגיע לַמוֹפָעים, כי כְּשֵם שֶילד שמְנַגֵן בכינור מַגיע יותר לאולמות הקוֹנְצֶרְטים מִיֶלד שאֵינו מנגן, כך אפשר להניח שיֶלד שלומד לִקְסוֹם יֹאהב לִצפּות בְּמופעים של קוסמים. אבָל, הִזהיר אותי דוֹדי, אם אתה מְגַלֶה אֶת סודךָ למישהו, עליךָ לוַודֵא שהוא בּאמת רוצֶה לִהיות קוסם ולא סְתם חַטְטָן סקרן שרוצֶה 'להַשְוִויץ' בַּסוד שהִגיע ליָדָיו. אני חושב שהוא צָדק, ולכן גם היום אני מקפיד ללַמֵד רק ילדים שבאמת רוצים לִהיות קוסמים. ועוד דבר: לְעולם אֵינִי מְגַלֶה סוד שֶמי שלומד אותו לא יוּכל לבַצעוֹ. למשל, אין סיכוי שאֲלַמֵד אֶתכם איך מַעלימים פיל, כי אני יודע שֶיִהיה לכם קשֶה להשׂיג פיל. וחוּץ מִזה, השִימוּש בחיות במוֹפעֵי קוסמים פָּסוּל בעֵינַיי.

הַקֶסם בַּקסמים הוא שהם מַשפּיעים בְּאוֹפֶן דומֶה על כל מי שצופֶה בהם. ביקרתי בַּאֲרָצות רבּות וּפגשתי אנשים רבּים: שוטרים, מוֹכְסים, אנשֵי ביקורֶת הגבוּלוֹת, פקידי דואר וּבַנק, וכולם, בלי יוצא מהכּלל, נִשארו פְּעוּרֵי פֶּה כְּשֶהַמִטפַּחת האדומה נֶעלמה והופיעה שוב יש מֵאַיִן. הם הֵגיבו ממש כמו מִיכַל, שֶלְפָנֶיה הִצגתי אֶת הקסם הזה בַּפּעם הראשונה. בַּצבא הִמציאו לִכבודי תפקיד מיוחד: קַצָ"ר — קוסם צְבָאי רָאשי, ואפילו שָם קֶסם המטפחת הנֶעלמת היה לָהיט. הרַסָ"רים (המְפַקדים שאַחרָאים על המִשמַעת, הסֵדר והניקיון בַּמחנה) צחקו בְּפֶה מלא בְּכל פעם שהמטפחת הייתה נֶעלֶמת וּמופיעה, ורצו מאוד לִהיות חברים שלי.

עִם השָנים לָמדתי לַהפוך אֶת הקסמים לִכלִי לִיצִירַת קֶשר, 'לִשבירת קֶרח' בין אנשים וְלַהֲפָגַת מֶתַח. ואֶת הסוד הגדול הזה אני מַעביר לְתַלמידַיי: קסם הוא כמו מַפתח של הלב — בְּעֶזרַת חיוך וקסם תוּכלו להמֵס כל לב.

פורסם בעיתון 'עיניים'

 

יש לי קסם אמיתי אחד בחיי

יש לי קסם אחד אמיתי בחיי,

למרות שהאמת המלאה היא שאני חווה יותר, מקסם אחד, לא כל הזמן, לפעמים נדירות.

לקסם הזה, האמיתי, אין הסבר, כי לא צריך להבין, היא ברורה רוב הזמן, ככה נולדה, ברורה.

חלמתי אותה והיא פשוט הגיעה, תשאלו פעם את טל, היא הייתה עדה לכל הפלא הזה, כשהתחולל.

אין ספק שהיא נשלחה, לפעמים אפילו עוברת בי המחשבה שאמא שלי שנמצאת באי שם, מסדרת לי עדיין את העניינים, פה ושם.

היא הגיחה, זוכר הכל, ולא זוכר כלום.

יצאתי מחדר הלידה עם כיסוי פה על הפנים והסתובבתי אתו חצי שעה בתל השומר עד שמישהו זר הציע לי להוריד אותו.

השם שלה, ליהי, הגיעה אתה, זוכר את הרגע שויתרנו על הא', ליהי לא ליהיא, היא הכי של אף אחד שיש.

והיא הכי הרבה של עצמה שאפשר, בדרך כלל זה בא עם חיוך מעלף.

היא הרבה דברים, כי היא לומדת מהר, מסתכלת ומפנימה, שואלת, בלי בושה, כל דבר שלא ברור לה, מאיות נכון ועד שאלות קשות על האינסוף.

למרות שידעתי שהיא תגיע, הופתענו, מעוצמת השמחה.

עוד כשהסתבר שזאת בת, התחלתי לחייך בלי סיבה, באמצע הרחוב, עכשיו אני יודע שחייכתי בצדק, מבין את ההיגיון.

מענין מה עבר לי בראש, ברגע ההוא שהרופא אישר כמעט בודאות…

לא זוכר, הפסקתי להקשיב, אפילו לעצמי.

הרווחתי בגדול: קשר אם ובת מהמרגשים שיש, קוראים לי : 'אבוש', ו'דדי', 'אבא', לצד שלישי היא כבר הבינה שכדאי להציג אותי כקליוסטרו, באחד האירועים היא ניסתה לשכנע שומר שמנע ממנה מפאת גילה להיכנס, " אבל אני הבת של קליוסטרו" צייצה בקולה המלאכי, לא נתן לה להיכנס, וטוב שכך.

היא אמיצה ושומרת על עצמה במקביל, למשל כשהיא מטפסת בחוג קרקס ואני מביט, עם סחרחורת , החיוך הזה שהיא שולחת, למשל לפעמים היא מסרבת לעשות היפוך באוויר שם למעלה , ראיתי אותה גם מפחדת, זה מרגיע והגיוני בעיני.

והיא מצחיקה, כמה שהיא מצחיקה, יותר,
וזה הכי חשוב בעיני, היכולת הזאת לצחוק ולהצחיק, בכל הלב.

היא שינתה אותי לחלוטין, הבורג האחרון בחללית ננעל, נהייתי מוכן להמראה, ביחד עם כל הניסיון שנרכש מהסיבוב הראשון, ביחד עם השקט שאחרי הסערה, הגיל, היכולת להצליח, השקט שלפעמים אני מגיע אליו, למשל עכשיו בכדי לכתוב.

העובדה שהיא כזאת, מופלאה וייחודית בשילוב הקרקע הפורה שנהייתי, ובשילוב טל שהיא האימא הכי מכילה מלמדת ומחבקת שבעולם, מאפשרים לה לגדול בתוך סיפור אהבה, סיפור ואהבה, בקן חמים מוקפת אחים גדולים מאוד שעפים עליה, כל זה ביחד עושה אותה ליהי.

זה בעיני קסם אמיתי, שאתה עומד מולו לא רק מסוקרן או מעוצבן, אלא נפעם ומרוגש כי אתה מרגיש בתוכך, שזה קסם אמיתי, באמת.

אמנות הבריחה – חדר בריחה ללא גבולות במוזיאון ישראל ירושלים

מאת: קליוסטרו ומעין רוגל

פשוט בואו…

ומי שלא יכול לבוא לירושלים,

מוזמן לחדר המסתור של הקוסם ברעננה, חדר בריחה מכושף.

אמא

אמא שלי מתה.
אמא שלי מתה לפני 13 שנים.

צעירה הייתה במותה.

הימים היו קשים במיוחד, מותה, גירושים קשים, מצוקה כספית. מעטים ידעו את האמת.

פחות ממעטים עזרו באמת. כולל קרובים. על הנייר.

אבא שלי יבדל"א היה ונשאר מסוכסך אתה גם אחרי מותה. באותה עוצמה. עד היום. אפילו יותר משהוא מסוכסך עם עצמו.

הפחדים שהיו לי בתקופה ההיא היו 'להישאר הומלס' וש'המשפחה תתפרק'.

והיום זה בעצם קרה (ע).

לראשונה מעולם היינו באזכרה לזכרה (ערב יום השואה , כל כך קל לזכור) רק טל ואני.

שיא האינטימיות עם המצבה, עם הזכרון.

טל לא פגשה אותה בעצמה. רק דרכי, דרך מי שאני. ואין ספק שהחלקים האהובים עלי בעצמי הם אלו שהיא משתקפת בהם.

אלו היו רגעים קסומים, יחס נטו, אמיתי. מהאזכרות שאזכור.

זאת גרעיניות בעיני,

שם בעצם הגרעין והלב האמיתי של היחס.

אבא שלי, כל מיני עניינים

%d7%90%d7%91%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99

אבא שלי כל מיני עניינים לי אתו, יבדל לחיים ארוכים.

אוקסמן אמיתי זה, איש השור פרקסלנס.

 

כמה דברים לימדני אבי:

אצלהם היו אוכלים קודם את המרק כיוון שאם יהיה פוגרום עם הבשר אפשר לברוח..

ככה היינו שומעים בארוחות הערב, לפעמים לפני המרק, תמיד היה בשר על השולחן.

 

כמה פתגמים לימדני אבי:

בלול, תרנגולת שמראה סימני חולשה כל שאר התרנגולת ינקרו אותה למוות.

בתכלס אפשר לנקות ממזרים בכסף .

לא מתים כל כך מהר.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: